הכל התחיל במורו שבברזיל, טיול קלאסי של אחרי צבא.
כמו כולם, נסעתי לחוות רגעים שלא יחזרו, לנצל רגעים בתקופה המיוחדת הזאת.

בטיול מהסוג הזה אתה חווה רגעים שלא נתפסים, מכיר חברים, רואה נופים וצובר חוויות שאין שני להן.

הערב המשמעותי ביותר היה יום אחד אחרי מסיבה,  עם דמות שליוותה אותי בכל מהלך הטיול.
אותה אחת ניסתה בלי סוף ללמד אותי להעריך כל רגע, לא להתעסק בלשתף החוצה,תהיה נוכח היא אמרה לי, כל רגע שתחווה פה לא יחזור.

היא לימדה אותי שרגעים שאנחנו חווים, במיוחד בטיול כזה נאספים לסיפורים שיוצרים את חיינו.

היא הייתה מהממת, ידעה להיות מעורבת בכל סיטואציה, ידעה מתי להגיד מה שחושבת, מתי נכון לערער אותי ומתי נכון פשוט להיות שם, בצורה הכי פשוטה.

באותו הערב, כשאנחנו נמצאים בעיירת חוף מפוצצת בישראלים, היא אומרת לי תסתכל למטה, אנשים אחרי מסיבה, יושבים בלי לדבר, מנסים לעכל מה שעבר עליהם באותו הערב, ומי שנמצא בארץ מה הוא רואה? מה הוא חושב שעובר עליהם?
הרי בסושיאל, המקום היחידי שלהם להראות מה עובר עליהם הם נמצאים במסיבה מטורפת, באי קטן בברזיל,
ומה קורה באמת?
את זה שהם באפיסת כוחות הם מצלמים?
את ההאנגובר אחרי האלכוהול הם משתפים?
לא, כי הם לא רוצים שככה יראו אותם, הם מנסים להראות רק שטוב!
רק ששלהם הכי מהנה ומטורף.

ופה ירד לי האסימון, אנחנו דור שחי בלהראות, העיסוק המרכזי שלנו בחוויות מהסוג הזה היא רק לשדר החוצה, בלי טיפת אותנטיות, עם פילטרים לא נגמרים.

הדמות הזאת רצתה שאתעורר, שאבין מה נכון לפני שאני חוזר לחיים האמיתיים.

אני כאן כדי להעביר לכם אותה, היא תראה לכם איך באמת לנצור חוויות, איך להתעסק בדברים אמיתיים, אין פילטרים ואין משחקים.

הדמות הייתה המצלמת פילם שלי, שהייתה איתי בכל רגע במהלך הטיול, התערבה רק שנכון, והבטיחה לי שמהרגע הזה אני חי אחרת.